נושא חובת הרישום הרפואי והתיעוד הרפואי זוכה להתייחסות רבה בפסיקת בתי המשפט בתביעות רשלנות רפואית. בהתאם לפסיקת בתי המשפט ולדין הקיים קיימת חובה מצד הצוות הרפואי והמוסדות הרפואיים לבצע רישום ותיעוד רפואי בזמן אמת, ולשמור רישומים אלו לתקופות ממושכות.

הסיבות לכך ברורות: הדבר יתרום הן בפן הרפואי כאשר תיעוד רפואי מלא ואבחון רפואי מדויק, יכולים להביא לכך שהחולה יטופל בצורה המיטבית והן בפן התיעודי בהקשר של טיפולי העבר.  בנוסף לכך, התיעוד הרפואי מסייע לרופאים עצמם ללמוד מכל מקרה, וכך מתאפשר הליך חשוב של הפקת לקחים ואפשרות למניעת טעויות דומות בעתיד. ביחסים שבין רופא למטופל קיימת מערכת מובנית של אי שוויון, הנובעת מעצם היות הרופא מומחה ובעל הידע והאינפורמציה לעומת המטופל אשר מקבל את הטיפול.
לפיכך, נקודת ההנחה בתביעות רשלנות רפואית  הינה כי הרופא או המוסד יכולים לספק מידע אודות מצבו הרפואי של המטופל ואודות הטיפול בו באופן הטוב ביותר.

ככלל, בתביעת רשלנות רפואית נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של התובע להוכיח את כי היתה רשלנות רפואית. אולם, בהיעדר תיעוד רפואי מלא כגון: אובדן מסמכים רפואיים כתוצאה מאשמו של הגוף המטפל, אי ביצוע רישומים או חלקם וכו', הדבר עשוי להביא להעברת נטל הראיה מהתובע אל כתפיהם של הנתבעים.

לא כל סתירה או ליקוי ברישום הרפואי, תעביר בהכרח את נטל ההוכחה בתביעות רשלנות רפואית. בהתאם לפסיקת בתי המשפט, כאשר ניתן להתגבר על הליקוי או החוסר נטל הראיה לא יעבור.
כאשר בוחנים את רמת התיעוד הרפואי בתביעת רשלנות הרפואית אנו נעזרים במבחן הסבירות, כאשר מול חשיבותו של התיעוד הרפואי, עומדים שיקולים מעשיים כגון: דחיפות הטיפול והעומס המוטל בשל כך על הרופא באותה עת ועוד, שיקולים אשר ייבחנו כולם במסגרת תביעת הרשלנות הרפואית.

משרד עורכי דין ניצן מרום ושות' מייצג נפגעים בלבד אשר נרגמו להם נזקי גוף קשים כתוצאה מרשלנות רפואית או תאונות קשות אחרות.